נישואין אזרחיים הם למעשה כינוי לנישואין שמוכרים ברוב מדינות העולם, שבהם מי שמבקש להינשא עושה כן באמצעות רישום פורמאלי בפני משרד הפנים המדינתי, או לעיתים בפני העירייה המקומית או הרשות המחוזית. במדינת ישראל, אין אפשרות לערוך נישואין אזרחיים, שכן אין חקיקה שמאפשרת זאת ובמקביל, הדין האישי-דתי הוא זה אשר חל על אזרחי ישראל בכל הנוגע לנישואין וגירושין.

עם זאת, האפשרות שכן קיימת במדינת ישראל, שגם היא לא ניתנה על ידי רשויות המדינה והכנסת, אלא הוכרה על ידי בית המשפט העליון, היא באמצעות נישואין במדינת זרה ולאחר מכן, רישום במשרד הפנים כזוג נשוי. ישנה אפשרות נוספת שהוכרה במדינת ישראל והיא מרשם ברית הזוגיות וזאת בהתאם לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע – 2010 (להלן: "חוק ברית הזוגיות). עם זאת, אותו חוק מתייחס רק לאנשים שהם חסרי דת, כלומר – לא יהודים, לא מוסלמים, לא נוצרים ולא בני דת מוכרת אחרת במדינת ישראל. גם על חוק זה נסביר בהמשך המאמר. עוד אפשרות שזוגות רבים בוחרים בה כיום במדינת ישראל, היא לא להינשא, אלא פשוט לערוך הסכם זוגיות. כלומר, הסכם שמסדיר את מערכת היחסים ואף מאושר בבית המשפט לענייני משפחה. גם על האפשרות הזו נסביר בהמשך.

נישואין במדינה זרה 

כאמור, במדינת ישראל אין אפשרות לערוך נישואין אזרחיים, אלא ניתן להינשא במדינה זרה ואז להירשם במדינת ישראל – אצל רשם האוכלוסין במשרד הפנים, כזוג נשוי. פסיקת בית המשפט העליון הכירה באפשרות זו, כאשר רישום במשרד הפנים הוא בעצם רישום פורמאלי אבל אין בו הלכה למעשה כדי להכיר בזכות מהותית והיא הזכות להינשא. כך תיאר בית המשפט העליון – "הננו מחליטים כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי-רישומי של מרשם האוכלוסין ועל רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם, על פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים. איננו מחליטים כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין; איננו מכירים בסטטוס חדש של נישואים אלה; איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל (בין תושבי ישראל ובין בין מי שאינם תושבי ישראל). התשובה לשאלות אלה, בהן אין אנו מכריעים היום, קשה היא וסבוכה". בג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' יו"ר מנהל האוכלוסין, (פורסם בנבו). בפסקה 36. כך שכיום קיים מצב מוזר, שבו זוגות רבים נוסעים למדינות זרות, נישאים על פי דיני המדינה הזרה, חוזרים ארצה ונרשמים במרשם האוכלוסין. הנישואין הללו לא מוכרים מבחינה מהותית, אך לצורך זכויות וחובות בני הזוג, הם מוכרים בכל מוסד כנישואין לכל דבר ועניין.

שאלה אחרת שעולה היא: כיצד נישאים במדינה זרה? ככלל, זוגות ישראלים רבים נישאים במדינות זרות, כגון – קפריסין (בשל הקרבה), צ'כיה (בשל הנוחות והאפשרות) וכן קנדה שאף מכירה בנישואין חד מיניים. נישואין במדינה זרה, חייבים – לפי פסיקת בית המשפט העליון – להיות מוכרים על ידי המדינה שבה הם נערכו. כלומר, אם נערכו נישואין חד מיניים במדינה שלא מכירה כלל בתוקף הנישואין, הרי שאז גם הנישואין בארץ לא יוכרו ולא יהיה ניתן לערוך רישום במרשם האוכלוסין.

לכן, בעת עריכת נישואין אזרחיים יש להציג גם רישום נישואין וחתימת אפוסטיל. כדי לפתוח בקשה לנישואין במדינה זרה, יש להציג תמצית רישום ממשרד הפנים המעידה על רווקותם של בני הזוג, שהרי ריבוי נישואין הוא עבירה פלילית ברוב העולם וגם במדינת ישראל. נעיר, כי נישואין הנערכים במדינה זרה, כאשר לאחר מכן נערך רישום במדינת ישראל, מקנים לזוג הנשוי את כל הזכויות המוקנות לשאר הזוגות הנשואים כדת משה וישראל. כלומר, זכויות בתחום דיני המס, הביטוח הלאומי, זכויות חברתיות ועוד.

נישואין במדינה זרה בהיעדרם של בני הזוג

בעבר, הייתה תופעה של נישואין אשר נקראו "נישואי אל סלוודור" ונישואין "פרגוואי". באותן מדינות, בני הזוג לא היו צריכים כלל להתייצב על מנת להינשא, אלא שניתן היה לעשות זאת באמצעות מיופה כוח. כלומר, אדם מקומי שהיה מטפל בכל הטפסים ופונה בעצמו לרשם הנישואין. כיום החוקים באותן מדינות השתנו ולא ניתן להינשא ללא נוכחות בני הזוג, אלא בנוכחות של לפחות אחד מבני הזוג. כאמור, על מנת שנישואין יוכלו להיות מוכרים בארץ לצורך רישום במשרד הפנים, על הנישואין להיות מוכרים לפי דיני המדינה שבה נערכו הנישואין.

גירושין מנישואין אזרחיים

נראה שנישואין במדינה זרה, הם אכן אופציה ראויה לזוגות רבים שלא יכולים להינשא בשטח מדינת ישראל, בין אם משום שמדובר בזוגות מעורבים (דהיינו – בני דתות שונות) או זוגות חד מיניים, או סתם בני זוג שלא מעוניינים מטעמים אידאולוגיים להינשא על פי הדין הדתי-אישי. עם זאת, נישואין במדינה זרה הם בבחינת "אליה וקוץ בה", מסיבה מאוד פשוטה. כאשר נישואין במדינה זרה נערכים על ידי בני זוג שהיו יכולים להינשא במדינת ישראל, על פי הדין הדתי-אישי, הרי שבעת גירושין, יהיה על בני הזוג להתגרש לפי הדין החל במדינת ישראל. כידוע, הדין החל בנושא הוא כי נישואין וגירושין נערכים לפי הדין הדתי-אישי שחל על בני הזוג. במילים אחרות, על בני הזוג יהיה להגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. במקרה כזה, יהיה עליהם לנהל הליך גירושין לכל דבר ועניין, אפילו אם מלכתחילה הסיבה לכך שביקשו להינשא במדינה זרה, הייתה הרצון להימלט מהדין הדתי.

עם זאת, שונה הדבר כאשר מדובר בבני זוג שלא היו יכולים מלכתחילה להינשא במדינת ישראל ומבקשים להתגרש עתה, לאחר שנישאו במדינה זרה. במקרה כזה, הרי שהדין הדתי-אישי לא רלוונטי מבחינתם. לכן, יהיה על בני זוג אלו להגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. לתביעה זו קוראים תביעה להתרת נישואין. מדובר בתביעה שבמסגרתה בית המשפט מורה על הפסקת הנישואין של בני הזוג. עם זאת, כדי שלא לפגוע בדיני הנישואין והגירושין לפי הדין הדתי, על בית המשפט לערוך בירור עם נשיא בית הדין הדתי של כל עדה דתית ולקבל חוות דעת שלפיה בני הזוג אינם נשואים על פי אחת מהדתות הרלוונטיות אליהן. לאחר קבלת חוות דעת זו, יורה בית המשפט לענייני משפחה על הפסקת הנישואין, או במילים אחרות – על התרת נישואין.

מהו הסכם חיים משותפים?

דרך נוספת שבעזרתה בני זוג עוקפים את הדין הדתי, הינה באמצעות חיים משותפים בתור ידועים בציבור. חלקם אף ממסדים את הקשר, באמצעות עריכת הסכם חיים משותפים. הסכם לחיים משותפים הוא הסכם שבמסגרתו בני זוג מסדירים את כל התנהלות חייהם, החל מהחובה לנהוג בכבוד ועד החובה לנהוג באחריות הורית (במידה ויביאו ילדים לעולם) וכן לנהוג בדרך מסוימת בעת פרידה. כך למשל, רבים מסדירים במסגרת הסכם לחיים משותפים את חובת המזונות וגובהם לטובת ילדיהם וכן את הדין בכל הנוגע למשמורת הילדים בעת פרידה. הסכם לחיים משותפים הוא בעל משמעות וחשיבות רבה, לכן גם הוא מאושר לעיתים תכופות – בבית המשפט לענייני משפחה. אנו מציעים שבמידה ואתם מעוניינים לערוך הסכם חיים משותפים, עשו זאת בעזרתו של עורך דין משפחה בעל ניסיון בהסכמים אלו, שכן מדובר בהסכמים ארוכים ומפורטים. כך שאם נסכם את הנקודה הזו, נוכל לומר שהסכם חיים משותפים ובכלל זה מתכונת של חיים כידועים בציבור, הם עוד סוג של נישואין אזרחיים ובוודאי עוד אפשרות לעקוף את הדין הדתי-אישי בכל הנוגע לענייני נישואין וגירושין.

ברית הזוגיות – ונישואין אזרחיים

בשנת 2010 חוקק במדינת ישראל חוק ברית הזוגיות. לכאורה מדובר בחוק נהדר, שלמעשה מעניק את האפשרות בפעם הראשונה במדינת ישראל, לערוך נישואין אזרחיים. אך יופי לחוד ומציאות לחוד, שכן חוק ברית הזוגיות הוא חוק מאוד מצומצם, לא מבחינת הוראותיו, אלא מבחינת תחולתו. החוק חל רק על חסרי דת, כלומר אזרחים ישראלים שאינם בני דת המוכרת במדינת ישראל.

לכאורה, מדובר בחוק שמקנה את כל האפשרויות שרוב אזרחי ישראל היו רוצים בהן במסגרת נישואין אזרחיים. הוא אינו פוגע בדין הדתי-אישי, אלא רק קובע אפיק מקביל. למשל, החוק מקים מוסד של רשם ברית זוגיות, שהוא אמון על רישום זוגות לפי חוק זה ומחיקת זוגות בהתאם לחוק זה. כמו כן, החוק כלל אינו נוקט במילים נישואין וגירושין, שהם בעצם מונחים דתיים, אלא במונח ברית הזוגיות.

כך שמי שמבקש להירשם בתור בא בברית זוגיות, צריך להיות חסר דת, מעל גיל 18 ולא נשוי לפי דת אחרת. רשם ברית הזוגיות יערוך רישום, לאחר פרק זמן שבו ניתן יהיה להציג התנגדויות. בעת פרידה, ניתן לפנות לרשם בבקשה למחיקת בני הזוג מהמרשם, בהסכמה או לא בהסכמה.

​

במאמר זה עסקנו במבט-על בכל הנוגע לנישואין אזרחיים. הסברנו כי במדינת ישראל אין אפשרות חוקית ומוסדרת לערוך נישואין אזרחיים, אלא באמצעות מספר דרכים עקיפות. הדרך האחת היא נישואין במדינה זרה ורישום במשרד הפנים, כפי שתיארנו בהרחבה במאמר זה. הדרך השנייה היא לקיים זוגיות בתור ידועים בציבור ואף לערוך הסכם לחיים משותפים. הדרך השלישית רלוונטית לחסרי דת: ניתן להירשם אצל רשם ברית הזוגיות לפי חוק ברית הזוגיות. מעבר לכך ולהתייעצות פרטנית המותאמת לנסיבות ספציפיות בתחום המורכב הזה, מומלץ לפנות לעורך דין דיני משפחה.